אחת הדרכים לבחון שאלה זו היא לעקוב אחר התפתחות אמנויות לחימה שונות במהלך מאות השנים האחרונות. מי שמכיר את ההסטוריה של אמנויות הלחימה הסיניות יודע לבטח שאף סגנון לא צמח מהאויר וגם לא ניתן כנבואה למאסטר
אקח לדוגמא את שינג אי צ'ואן. הסגנון צמח מתוך 3 תנועות בסיס שנלקחו מסגנון בשם שין אי של משפחת דאי. לסגנון זה הוספו עם הזמן עמידות עמוד, שני אגרופים נוספים לייצירת 5 מעברים, וכמובן 12 חיות (צורות). יש הטוענים שלמעשה מקור הסגנון ב-10 החיות שנלקחו מזרם אחר של שינג אי הלא הוא שין אי ליו חה. לא משנה מה מקור התנועות, אם ניקח מורים מאזורים שונים בסין נגלה שכל אחד מהם מתרגל 12 חיות אך פעמים רבות אין כל דמיון בין התנועה החיצונית. אם אין דמיון מדוע אפשר להמשיך ולקרוא לסגנונות אלו שינג אי צ'ואן?
התשובה פשוטה מאד, הצורה היא קליפה ואין חשיבותה כחשיבות תרגול הכוונה. הצורה יכולה להיות שונה ואילו הכוונה והכוחות זהים כך שבמהות הסגנונות האלו זהים. לא רק שקיים שוני בצורה החיצונית, בזרמים שונים אומצו תרגילים שונים מסגנונות אחרים. בזרם צ'ה הוספו 10 סדרות שנלקחו מסגנון טאן-טוי יחד עם בעיטה יחודית מאד של סגנון צ'ואו ג'יאו. עשר הסדרות אמנם מתורגלות עם צורה חיצונית או אפליקציה זהה למקור אך הכוחות והכוונה הותאמו לדרישות הבסיס של שינג אי (8 מחרוזות). לעומת זאת הבעיטה של צ'ואו ג'יאו כלל אינה מתאימה במבנה התנועה לשינג אי אך עקב יעילותה הרבה הוחלט להוסיף אותה. אם כן אפשר לראות שזרם זה אינו נאמן למקור ולמעשה כמעט בכל דור הופיע שינוי בסגנון.
גם בזרם סונג בוצעו שינויים כמו למשל הוספת תרגול ארבעה צעדים מסביב לבסיס שאמור להשלים תנועה מעגלית ומושפע מתרגול בה גואה ג'אנג. מורי מזרם סונג תרגלו במקביל לשינג אי צ'ואן גם בה גואה מזרם של יין-פו וטאי ג'י צ'ואן בטענה שאלו סגנונות משלימים ומעשה כאשר הם מתרגלים שינג אי הוא מכיל בתוכו גם מיומנות של סגנונות אלו. מורה נוסף המתרגל שינג אי מזרם סונג כמו גם שינג אי מזרם חביי למד בה ג'י צ'ואן, פי גואה ג'אנג, טאי ג'י מזרם לי, שאולין ג'ין גאנג ועוד סגנונות ועל כן הוא משלב בתרגול כל אחד מהסגנונות חומר מסגנונות אחרים. גם בין מוריו אפשר לראות שרובם תרגלו במקביל לשינג אי גם יין-יאנג בה גואה ג'אנג או סגנונות אחרים.
אם נבחן את ההסטוריה של המורים הגדולים בסין ניווכח כי כמעט ללא יוצא מהכלל כולם תרגלו יותר מסגנון אחד של לחימה. חלקם אף יצרו סגנון חדש המשלב את כל הידע. בינייהן אפשר למצוא את: סון לוטאנג, לי רוידונג, וואנג שיאנג ג'אי, טיאן ג'ין ג'ונג, ג'אנג ג'אןקוי, לי צ'ון אי ועוד רבים אחרים
לכל סגנון יש חוסרים והדרך הטובה ביותר להשלים אותם היא על ידי תרגול סגנונות שונים. אין צורך לתרגל את כולם במלואם, מספיק לקחת את מה שטוב ומועיל לנו ועל השאר לוותר. בסופו של דבר אין ביכולתנו לקחת ממורנו את כלל התנסויותיו ועל כן כאשר סגנון אינו סופח ידע מבחוץ סופו שיפחת מדור לדור עד שיאבד משוויו. והכי חשוב לזכור, השלם רב מסכום חלקיו. גם אם אתרגל את כל התרגילים שמורי תרגל בסגנון שינג אי לא אגיע למיומנות שלו מכיוון שמיומנותו מושפעת גם מסגנונות אחרים שתרגל. כך שאולי אתרגל 100% שינג אי אבל זה יהיה רק 30% מהידע הכולל של מורי ואף פחות מזה של מוריו. על אחת כמה וכמה ששינג אי המקורי הכיל הרבה פחות ידע וככל שחלפו השנים התווסף לו ידע חיצוני
המסקנה: אין דבר כזה סגנון טהור. אין דבר כזה רק שינג אי או רק בה ג'י. מה שאני מתרגל היום הוא תערובת התנסותם של כל מורי בכל הסגנונות שתרגלו יחד עם התנסותי האישית והתפתחות גם מהשפעות חיצוניות איתן אין לי קשר ישיר של מורה ותלמיד, למשל אחי גונגפו או חברים מהתחום