Miao Dao - חרב הנבט
חרב הנבט נקראת כך על שום הדמיון בין צורתה לצורתו של נבט סויה, ישרה לכל אורכה ומעוקלת מעט אחורה בקצה. חרב הנבט הינה כלי נשק דו-ידני (נאחז בשתי ידיים) בעל היסטוריה ארוכה בשדות הקרב של סין. חרבות דו-ידניות סיניות הופיעו לאורך ההסטוריה בגרסאות שונות כגון מה-דאו, ג'אן מה דאו (חרב כריתת סוס), טאנג דאו (חרב שושלת טאנג) וצ'אנג דאו (חרב ארוכה). בתקופת שושלת טאנג, גנרל בשם לי סה יה, התפרסם בזכות מיומניותו יוצאת הדופן בשליטה בחרב מו-דאו. מאוחר יותר אף כונה "גנרל מו-דאו" בזכות מיומנותו והצלחותיו הרבות בשימוש בחרב בשדה הקרב. בזכותו הפכה חרב זו לפופולארית מאד בשדה הקרב
מו-דאו הגיעה ליפן כחלק מחילופי תרבות עם סין והיתה גורם משפיע על צורתה של הקטאנה היפנית. בעקבות ההילה של חרב הפפיות (ג'יין) ככלי הנשק לאצילים נזנחה החרב הדו-ידנית בהדרגה. בתקופת שושלת מינג סבלה סין מפלישתם של פיראטים יפנים חמושים בקטאנות לאורך חופי דרום-מזרח סין. האחראי על הגנת האיזור, הגנרל צ'י ג'י גואנג אימץ את מראה החרבות היפניות והחיה מחדש את החרב הארוכה (צ'אנג דאו). לאחר שהגן בהצלחה יתרה על איזור החוף נשלח עם צבאו להגן על צפון סין כנגד פלישת הטטרים. גרסה של החרב הדו-ידנית, בשם ג'אן מה דאו (חרב כריתת סוסים), הוצגה מחדש לשדה הקרב. הג'אן מה דאו שימשה ככלי נשק נגד הפרשים הטטרים ותפקידה העיקרי היה לכרות את רגלי הסוסים המסתערים
עקב אורכה של החרב נוצר קושי בשליפתה. גנרל צ'י פתר את הבעיה על ידי ציוות לוחמיו בצוותים של שניים, כך שבעת הצורך כל שהיה על חבר בצוות לעשות היה לשלוף את החרב של חבר הצוות השני
מאסטר ג'ואו ג'ינג שואן מתרגל את סידרה מספר 2 של חרב הנבט