הצעד המתורגל בשינג אי צ'ואן מכונה "צעד חרישה". תרגול צעד זה חיוני ביותר ליצור כח בזמן תנועה
בשונה מדימוי הליכה בבוץ, בה מושם דגש רב לחילוץ כף הרגל אל מחוץ לבוץ על ידי מיקוד מרבית הכח בברך, בדימוי של הליכת חרישה מירב הכח מרוכז בכף הרגל
יש לדמות את כף הרגל לסכין המחרשה הנעה בתוך האדמה וחורשת אותה קדימה. לשם כך יש לרכז את הכח באיזור מפרק הקרסול. כמו כן יש לספק כח דחיפה קדימה (דינג) לברך. על עיקר הכח להתרכז בקרסול וכף הרגל ולא בברך
במידה ומושם דגש רב מדי על התקדמות הברך במקום התקדמות כף הרגל, הגוף עשוי לאבד את שיווי משקלו ולהביא למעידה קדימה. במידה וכף הרגל נתקלת במכשול ונעצרת אך הברך ממשיכה קדימה מעבר למכשול מרכז הכובד יוצא קדימה אל מחוץ לגוף ושיווי המשקל מתערער
באותה מידה, חוסר כח מוחלט בברך יאפשר בלימת תנועת הגוף קדימה על ידי היריב על ידי הפרעת התקדמותה
בתמונה למטה מימין אפשר לראות כיצד דימוי המחרשה מתישב עם כף הרגל
בתמונה למטה משמאל אפשר לראות את שתי הטעויות הנפוצות שתוארו למעלה
השאיפה לפשט את התנועה ליסודות הנמצאים בכל תנועה. פישוט זה משפר את יכולתו של המתרגל לשלוט בגופו תוך זמן קצר יחסית. מספרן של תנועות היסוד קטן מאד, שילוב של תנועות היסוד (והיכולת להשתנות) מוליד ווריאציות רבות
במקום להשקיע זמן בלימוד רוחב (תגובות לכל מצב אפשרי) מושקע הזמן בלימוד העומק
אימון עומק משמעו אימון של עקרונות התנועה (יסודות התנועה) מהן נובעות כל הטכניקות השונות. לעקרונות תנועה אלו יש להוסיף את היכולת להשתנות. התפיסה כי גזע העץ הוא המקור לכל הענפים, הכרת הגזע מאפשר הבנת השינוי הנוצר מהתפצלות לענפים
שאיפה להרחבת המודעות לגוף כולו כמכלול ולא רק לגפה אחת בזמן תנועה, להרגיש כל חלק של הגוף בכל רגע ועדיין לשמור על מיקוד בנקודת המגע
שאיפה לאיחוד תנועות באופן הרמוני (סינרגיה) לשם מטרה ממוקדת. שימוש בכל יחידות התנועה הנחוצה לתנועה. מניעת קיום תנועה או מתח ביחידות המפריעות לתנועה
במקום להתקדם שלב אחרי שלב ממיומנות פיזית בסיסית מבודדת (הגנה, אגרוף), אל ריכוז ולבסוף למודעות לגוף כולו (מיקום במרחב, מתח שרירים, תחושה), שואפים לשלב בין אספקטים אלו כבר בהתחלה. התקדמות מהכלל את הפרט ולא מהפרט אל הכלל, מהעומק אל הרוחב ולא מהרוחב אל העומק
דווקא עצם ההתחלה בחלק הקשה והמתקדם ביותר באימון (מודעות, כוונה) מאפשרת קיצור משך הזמן הנחוץ לרכישת המיומנויות הפשוטות ביותר שבהמשכו של התהליך
הכרת המתרגל את גופו מאפשרת שיפור הקואורדינציה וחיסכון באנרגיה (תנועה מיותרת) ריכוז ומודעות מקצרים את זמן התגובה
במקום להתאמן לשימוש מיידי (רוחבי - טכניקות) ועם הזמן כאשר מגיעים למגבלות הגוף שואפים ליעל את התנועה ולחדד אותה, אימון במיומנות פנימית שואף לשפר את השליטה על הגוף תחילה ויעול התנועה (עומק) ומשם להבנת ישומה
רב המגינים שהיו בשימוש בשדות הקרב הקדומים הולבשו על גבי האמה. אם נרצה להבין מדוע הולבשו מגינים אלו דווקא על גבי האמה ולא הכתף (זרוע עליונה) או כף היד נצטרך ראשית לנסות להבין מה נחוץ ממגן טוב. שני הדברים החשובים ביותר הנדרשים ממגן (מעבר ליכולתו להיות בלתי חדיר וקל משקל) הם היכולת לניידו בקלות לאיזור המותקף והיכולת של הגוף לתמוך במגן תחת עוצמת ההתקפה מבלי לקרוס
לבישת מגן על גבי הכתף או זרוע עליונה מאפשרת תמיכה חזקה מאד מאחורי המגן אך יכולת ניודו במרחב לוקה קשות בחסר. אחיזה במגן בכף היד מאפשרת את הניידות הטובה ביותר אך יכולת התמיכה חלשה מאד (ככל שיש יותר מפרקים בין שתי נקודות לחץ כך נחלשת עוצמת המבנה לעמוד בלחץ). כאשר המגן מולבש על גבי האמה יכולת הגוף לתמוך מאחוריו טובה מזו של אחיזה בכף היד ויכולת ניודו טובה ממגן המולבש על הכתף או הזרוע העליונה. כמו כן, אחיזה במגן בעזרת כף היד מונעת ממנה לאחוז בכלי נשק
מגן הנקשר על גבי האמה מכונה "טארגה" (בתמונה). טארגה הינו מגן עגול או מרובע, קטן מידות ועשוי מתכת או שילוב של מתכת ועץ. את המגן נהוג היה ללבוש על גבי האמה דרך שתי לולאות (בדומה לתרשים). מגן טארגה שימש בעיקר את חיילות הרגלים במאות ה-13 והלאה
מקטע המרכז (מרפק-אמה) משמש בשינג אי צ'ואן באופן דומה למגן טארגה. בשינג אי צ'ואן נאמר: "(הכח) מתחיל במקטע הבסיס, מותמר ומשתנה במקטע האמצעי ומקבל ביטוי סופי במקטע הקצה" כלומר, במקטע הבסיס יש כח רב, תנועה ושינוי מתבצעים במקטע המרכז ושיחרור של כח מתבצע במקטע הקצה שהינו כלי הנשק העיקרי. בזמן לחימה משתמשים באמות לקלוט את התקפת היריב ובכך מאפשרים לכף היד להיות חופשיה להתקפה ואחיזה. למעשה, קליטת התקפה בעזרת האמה מאפשרת "התגנבות" של כלי הנשק העיקרי (כפות הידיים) אל מעבר להגנות היריב ללא כל מאבק
המותן (כוללת את הגב התחתון) היא מקטע האמצע האמצעי, כמו כן הינה הבסיס שבמקטעי הבסיס. המותן הינה המקטע המחבר את פלג הגוף העליון לזה התחתון, משמשת כציר התנועה והסיבוב של הגוף והמקור הראשוני ביותר להפקת כח ועל כן נאמר " כל כוחו של הגוף מקורו במותן". המותן משפיעה על יכולת הגוף לנוע, שינוע מרכז הכובד, יציבות הגוף, הפקה והאגירת כח
משמעות השם הסיני מותן (יאו) מתיחס למקטע הגלילי של גב תחתון, מותניים ובתן תחתונה. כמו כן המותן כוללת את שער החַיּוּת והכליות.תנועת המותן כוללת תנועה יאנגית, תנועה יינית ושילוב הרמוני של יין ויאנג. למשל, ייצור כח יאנגי מתבסס על הפקת כח בשער החיות והנעתו באיזור ערוץ דו (לאורך עמוד השדרה) וגב תחתון. לשם הפקת כח ייני נשתמש בדאן טיאן וערוץ רן (לאורך קו מרכז אנכי קידמי). הפקת כח המשלב בין יין ויאנג מתבצעת לרב כאשר יש נטיה הצידה של הגוף והכח נובע מאיזור קצה צלע מספר 11. הפקה שגויה של כח (למשל כח יאנגי כאשר הגוף נוטה אחורה) תוביל לאיבוד שיווי משקל
הדרישות העיקריות מהמותן בשינג אי צ'ואן הן: שקיעה וקריסה, הזדקפות והתישרות. שקיעה וקריסה משמען הוא שבזמן אימון ותרגול מיומנות (למשל עמידות עמוד למינייהן) על המותן, הכליות ושער החיות לשקוע מטה ולייצר כח קריסה מטה. דבר זה מאפשר שקיעה טובה יותר של צ'י אל הדאן-טיאן והלאה לעבר בטן תחתונה ובכך מקל על העומס והלחץ המופעלים על המחמם האמצעי (טחול-קיבה), ולאפשר הורדת מרכז הכובד ושיפור היציבות. משמעות הזדקפות והתישרות הוא שבעת שחרור כח, על המותן לשאוב כח מדריכת הרגל האחורית ולהזדקף קדימה ובכך לאפשר לכח לעלות לאורך עמוד השדרה עד לראשית כלוב החזה ומשם דרך הכתפים לחדור אל הזרועות. כלומר במצב תקין קיימים כוחות שקיעה וקריסה ובעת התקדמות והתקפה מופיעיה הזדקפות והתישרות של המותן
חבר טוב של הגנרל הגדול ביי-יואן שימש כראש מינזר "אושר המזרח". כאשר הגיע הגנרל לביקור, ביקש מאחד הנזירים להודיע לראש המינזר כי "הגנרל הגדול ביי-יואן" הגיע לבקרו. כששמע זאת ראש המנזר הפטיר לנזיר בביטול "אינני מכיר שום גנרל גדול, שלח אותו לדרכו". כששמע זאת הגנרל בקש מהנזיר להטריח את עצמו בשנית ולהודיע לראש המינזר כי "ביי-יואן" בא לבקרו. כששמע זאת ראש המינזר יצא החוצה בשמחה לקבל את פניו של חברו היקר ולהזמינו פנימה לשתות כוס תה
כח ראשון: אפשר לדמות את עצם האמה ללהב של סכין החותך ומנסר את הגנת היריב
כח שני: אזור השריר הדו-ראשי דוחף קדימה
משמעות הסימניות הסיניות יין ויאנג
הסימניה יאנג מורכבת משלושה חלקים: גבעה, שמש וקרני שמש. משמעות הסימניה היא הצד, המואר על ידי קרני השמש, של הגבעה
הסימניה יין מורכבת משני חלקים: גבעה ועננים. משמעות הסימניה היא הצד המוצל (כמו בעקבות עננים המסתירים את השמש) של הגבעה
כיום סימניות אלו הוחלפו בסימניות מופשטות יותר, כאשר הסימניה של יאנג מורכבת משמש וגבעה ואילו זו של יין מורכבת מירח וגבעה. כלומר שני המאורות השולטים בזמנים הפוכים, היום והלילה
הפילוסופים הסינים השתמשו ב-יין ויאנג על מנת לתאר את המחזוריות הקיימת בטבע. התבוננותם בטבע הביאה לזיהוי של מספר יחסים חשובים המתקיימים בין יין ליאנג. עקרונות אלו הם: הפכים מגבילים, בסיס ושימוש הדדי , כליה הדדית, התמרה הדדית
הפכים מגבילים
א. מבחינה יחסית, יין ויאנג הינם הפכים האחד של השני: חום-קור, עולה-יורד, נכנס-יוצא, נע-סטאטי, שמאל ימין. הם ניגודים האחד של השני וסותרים האחד את השני
ב. קיים בינייהם מאבק והתנגדות הדדית
ג. עקב היותם הפכים מנוגדים המתנגדים האחד לשני נוצר מצב של איזון בו האחד מגביל את השני. אם נסתכל על עונות השנה נבחין כי כאשר החורף (קור-יין) מגיע לשיאו, יאנג מתחזק ומגביל את התחזקות הקור. הקור נחלש ואילו החום מתחזק והעונה מתחלפת מחורף לאביב. דוגמא נוספת אפשר לראות במצב העירנות שלנו. בשעות היום (יום-יאנג) יאנג מתחזק ומגביל את הרגיעה (יין) שלנו ולכן אנו ערנים ולא ישנונים. כאשר הלילה (יין) מגיע מתחזקת עוצמת היין וערנותינו מוגבלת ומופיעה רגיעה ועייפות
ד. במקרים קיצוניים יכולים להופיע ביטול הדדי או דחיה הדדית. כאשר אחד מן השניים חזק מאד יחסית לשני תופיע דחיה בין האחד לשני
בסיס ושימוש הדדי
א. בין יין ליאנג קיימת תלות הדדית לקיום. כלומר, קיומו של האחד תלוי בקיומו של השני ולכן אף אחד מהם אינו יכול להתקיים לבדו. לדוגמא: אם אין קור אז אין חום. קור הוא מצב טמ"פ נמוך לעומת חום
ב. קיומו של האחד תלוי בעצם קיומו של השני כך ששניהם משמשים כבסיס קיום האחד של השני. רק על סמך קיומו של האחד ניתן לקבוע קיומו של השני ולכן אינם ניתנים להפרדה. אם לא נגדיר טמ"פ כחמה לא נוכל להגדיר טמ"פ נמוכה ממנה כקרה. באותה מידה, קור לא יכול להתקיים ללא חום מכיוון שעצם הגדרתו תלוי בהשוואה לחום
ג. האחד הוא מקור של השני. ניתן לראות כי התמצית השוכנת בכליות הינה המקור לצ'י של הגוף. התמצית הינה נוזל אשר בעת שינוי מצב צבירתו לכדי צ'י הופך לצ'י בדומה למיים ההופכים לאדים. במידה ואין תמצית אין חומר מקור ליצירת צ'י
ד. בינייהם שורר מצב של שימוש הדדי כאשר האחד משמש את השני. לדוגמא: ערנות בשעות היום ושינה בשעות הלילה. שינה טובה בשעות הלילה מאפשרת עירנות בשעות היום. חוסר שינה בלילה תפגע בערנות בשעות היום. אם כן שנת הלילה (יין) משמשת את העירנות (יאנג) של שעות היום
שילוב של הגבלה הדדית מאפשרת שימוש הדדי. שינה טובה בלילה (הגבלת הערנות) מאפשרת ערנות טובה בשעות היום
ה. למרות שקיימת ניגודיות בין יין ליאנג מתקיימת בינייהם משיכה הדדית. לדוגמא: משיכה הדדית בין בחור (יאנג) לבחורה (יין). יין ויאנג הינם שני צדדים של אותו מטבע או שני חצאים של אותו השלם. המשיכה בינייהם שומרת על אחדותו של השלם
כליה הדדית
הניגודיות בין יין ויאנג כמו גם עוצמתם אינה קבועה אלא משתנה ללא הפסק. יין ויאנג נמצאים תחת תנועה מתמדת אך אינם מגיעים למצב של עודף או חוסר. תינוק גדל ומתחזק והופך לנער, בחור צעיר וגבר (נקודת השיא) ומשם מתחיל להחלש ולהזדקן
כליה הדדית נגרמת למעשה עקב היותם הפכים המגבילים אחד את השני. בחורף כאשר היין בשיאו, יאנג מתחיל להתחזק ולהגביל את יין עד שעוצמתם וכמותם מתחלפים ומגיע הקיץ. כמו התחלפות היום בלילה ובחזרה ליום כך גם האדם (המושפע מהטבע) נע בין ערנות לשינה
התמרה הדדית
בתנאים מסויימים, יין ויאנג, יכולים להשתנות מאחד לשני. בדרך כלל מצב זה קורה כאשר הם מגיעים לשיא או גבול כלשהו. למעשה כל חומר ביקום מכיל גם יין וגם יאנג. על סמך עוצמתם נקבע האם החומר הינו יין או יאנג. כאשר החומר מכיל יותר יין מיאנג הוא מכונה חומר ייני. אם נסתכל על התרשים של טאי ג'י נוכל לראות כי החלק השחור מכיל נקודה לבנה, כלומר הוא מכיל יותר יין (שחור) מאשר יאנג (לבן) ועל כן הוא החצי הייני במעגל של הטאי ג'י
אם נשלב בתובנה זו את העיקרון של כליה הדדית אנו יכולים להסיק כי בשלב כלשהו הנקודה הלבנה (יאנג) שבחצי השחור (יין) גדלה ואילו הרקע השחור קטן עד שנוצר מצב בו הלבן רב מהשחור ועל סמך זה אנו אומרים כי חצי ייני זה הפך ליאנג
משמעות הסמל טאי-ג'י
סמל הטאי ג'י מצליח להעביר יפה את ארבעת העקרונות המתארים את המהות והתמצית של היין והיאנג
המעגל החיצוני מסמל את השלם. השלם הינו התוהו ממנו נוצרה ההפרדה לשני ההפכים. ברגע בו נקבע ש"יש" מיד חייב להווצר גם ההופכי לו,ה"אין", על מנת לממש את מהותו. המעגל הוא האחד, הדאו ממנו נוצר הכל ואליו חוזר הכל
הקו המעוקל הסגול (אינו מופיע במקור, הוספתי כאן רק לשם המחשה נ.א) חוצה את השלם לשני חצאים שווים בגודלם. חצי שחור וחצי לבן. למרות שהינם חצאים המנוגדים בצבעם עדיין הינם שני חלקים של אותו השלם. כך מוצגים למעשה עקרונות ההפכים המגבילים והבסיס והשימוש ההדדי
בכל חצי מופיעה נקודה בצבע הפוך. בחצי השחור יש נקודה לבנה, בחצי הלבן מופיעה נקודה שחורה. החצי הלבן הינו יאנגי (לבן = אור) מכיוון שכמות הצבע הלבן רבה מכמות הצבע השחור בחצי זה. על סמך יחסיות זו ניתן לקבוע האם החצי הוא יין או יאנג. זהו עיקרון הבסיס והשימוש ההדדי
הצורה המיוחדת של שני החצאים מציגה תנועה בלתי פוסקת והתחלפות בין שני החצאים ומייצגת את העקרונות של התמרה הדדית וכליה הדדית. כאשר החצי מגיע לשיאו וסופו מופיע הזנב הדק של ההופכי לו ומסמל את ההתמרה מאחד לשני
על הקשר בין יין ויאנג ואמנויות לחימה פנימיות ניתן לקרוא כאן
תנועת הראש משפיעה על הגוף. ראש מורם מעלה מטה את הגוף לאחור. ראש מורכן מטה את הגוף קדימה. נטיית הראש לאחד הצדדים מטה את הגוף לאותו הצד. נטיית הראש לכיוון כלשהו משפיעה על מרכז הכובד ופוגעת ביציבות הגוף כמו גם בניידותו. על כן, בשינג אי צ'ואן על הראש להשאר במרכז ללא הטיה. למרות זאת בזמן תנועה חובה להשתמש בראש להוצאה והפקה של כח
כיצד ניתן לשמור על מיקום הראש במרכז
1. על הראש ליצור כח דחיפה מעלה בנקודת באי-חוי (מפגש המאה). נקודה זו נמצאת במרכז הקו הנמתח בין הקצוות הגבוהים ביותר באוזן ועל גבי ערוץ דו. על כח הדחיפה להיות קליל (שו-לינג) ולא מאומץ במשך כל הזמן מלבד בזמן שחרור כח בו יודגש לשבריר שניה. כח זה יסייע גם לזקיפת הצוואר
2. יש לייצר כח דחיפה (דינג) קדימה באיזור המצח. יצירת כח זה תביא להכנסה קלה של הלסת פנימה לעבר הגוף
* שני כוחות אלה (א' ו-ב') מופקים על ידי כוונה בלבד ולא על ידי כיווץ שרירים והקשחת הצוואר
3. שקיעת הכתפיים. שני הכוחות הקודמים מיושמים לרב בעת שינוי של תנועה. ברגע שרוצים לייצר כח מתפוצץ יש לזקוף את הצוואר כ"תרנגול קרב" (מספר 4 בתרשים). לשקיעת הכתפיים השפעה מכריעה על היכולת לזקוף את הצוואר כתרנגול היוצא לקרב. כמו כן, שקיעת הכתפיים מסייעת להורדת נקודת "מפגש העצם" (בין חוליית הצוואר מס'7 לחוליית החזה מס'1). באופן זה נוצרת מתיחה בין הקודקוד והגוף והצוואר מזדקף
בנוסף לשלוש הנקודות האלה יש להוסיף "שיער הראש שואף לסמור, השיניים שואפות לנגוס, הלשון דוחפת והאצבעות שואפות לחדור לעצמות" המופיעים בזמן שחרור כח מתפוצץ
את משמעות המילה "צורה" (שינג) בשם של שינג אי נהוג להסביר במספר אופנים
א. צורה כתבנית ליצירת כוונה. כיום ניתן לראות כי קיימים זרמים רבים של שינג אי צ'ואן (שין אי צ'ואן על כל זרמיו) אשר אינם זהים לחלוטין, עדיין עומדים בתנאים המגדירים את הסגנון. שוני זה נובע מהעובדה כי בשינג אי אין דרישה מדוייקת המכתיבה את הצורה אלא סט של דרישות המגדירות בכלליות את גבולות הגיזרה. סט זה נקרא "שיר שמונה המילים". ניתן להשוות סט דרישות זה למילה "כוונה" המופיעה בתרשים בצד שמאל. בשונה מהמילה "צורה" המוגדרת ומתוחמת לחלוטין על ידי קווים, המילה "כוונה" מתוחמת רק על ידי קווים כלליים ועדיין אנו מצליחים לזהות אותה. באופן דומה, "שיר שמונה המילים" מגדיר את גבולות הגיזרה של הכוונה ללא התעקשות על צורה מדוייקת
ב. 12 הצורות הן חיקוי תכונות של חיות. שינג אי צ'ואן מורכבת משני חלקים עיקריים, חמשת האגרופים ו-12 החיות (בסינית נקראות 12 הצורות). יש המתיחסים לחלק של חמשת האגרופים בשם "אי צ'ואן" (אגרוף הכוונה) ואל החלק של 12 הצורות כ"שינג צ'ואן" (אגרוף הצורה). החלק של אגרוף הכוונה מיועד ללמד שימוש בכוונה והבנת הכוחות השונים המשמשים את הסגנון ואילו החלק של הצורה (החיות) הינו וריאציה של כוחות הבסיס באופי תנועה שונה. תימוכין לגישה זו, המפרידה בין שני החלקים ניתן למצוא בשם של הספר "מהות חמשת המעברים של אגרוף הכוונה של יואה פי" המתאר את השינג אי שנלמד תחת לי צון אי. למרות שהספר מתאר את שינג אי צ'ואן, עדיין מכונה הסגנון בשם אי צ'ואן
ללשון יש שני שימושים בשינג אי צ'ואן, האחד כולל מתח-רפיון ודירבון-דחיפה והשני הוא תנועה מעלה-אמצע-מטה
א. המשמעות של מתח-רפיון, דירבון דחיפה היא שבזמן תנועה הלשון דוחפת קלות ואילו בזמן שחרור כח מתפרץ עליה לדחוף חזק (דירבון ומתח) קדימה
ב. המשמעות של תנועה מעלה-אמצע-מטה כי בזמן תנועה או שחרור כח, כאשר משחררים כח לכיוון מעלה, לכיוון האמצע או לכיוון מטה, על הלשון לדחוף או לדרבן לכיוון זהה
כאשר הלשון דוחפת ולוחצת כלפי מעלה (חך) הדבר מעודד עלית צ'י לאורך עמוד השדרה וערוץ דו. כיוון לחיצה זה מעודד שיחרור כח קדימה ומעלה. כאשר הלשון לוחצת כלפי מטה על חניכיים תחתונים הדבר מעודד ירידת צ'י לאורך קו מרכז קידמי וערוץ רן. כיוון לחיצה זה מסייע לשחרור כח קדימה ומטה
השפעות נוספות של הלשון על הגוף ניתן למצוא ברשומה מדוע יש לגעת עם קצה הלשון בחך
RSS Feed