בספרו של יו יונג ניאן מופיע מאמר פרי עטה של וואנג יו פאנג (ביתו של מפתח דה צ'אנג צ'ואן - וואנג שיאנג ג'אי) המפרט את ההיסטוריה של דה צ'אנג צ'ואן והסיבות לפיתוח סגנון זה

תרגום - ניצן אורן

בשנות העשרים של המאה העשרים לימד אבי (וואנג שיאנג ג'אי, נ.א) בשנגחאי וקיבל שם תלמידים אישיים. בתקופה זו הבחין כי רבים מתלמידיו שמים דגש רב מדי על מראה חיצוני של התנועה ואפליקציות יישום ומתעלמים מתרגול הכוונה והנפש. אבי חש כי היפוך מוחלט זה בדגשים ואופן התרגול מתחילתו ועד סופו מפריע להתפתחות תחום הוושו. על מנת לעורר את תשומת ליבם של תלמידיו לבל יתעלמו מהעיקר בתרגול, בחר לשנות את שם הסגנון אותו לימד (שינג אי צ'ואן - אגרוף הצורה והכוונה, נ.א) ל-אי צ'ואן (אגרוף הכוונה, נ.א). מטרת שינוי השם היתה לשם הדגשה כי בזמן התרגול, בכל תנועה חייב להיות מוחדר מרכיב של כוונה ספציפית ולא התעסקות באימון אך ורק של צורתה החיצונית של התנועה. אבי נהג לומר "יש לשאוף שהכוונה והנפש יהיו מלאות, לא לרדוף אחר הדמיון לצורה (הנכונה)". באותה תקופה שינה אבי את שם הסגנון משינג אי צ'ואן ל-אי צ'ואן לא לשם יצירת סגנון חדש אלא לשם הדגשת חשיבות האימון בכוונה

אבל, מאוחר יותר כאשר קיבל תלמידים חדשים הבחין כי יש תלמידים אשר מתעסקים יתר על במידה בחיפוש אחר הכוונה וחיות פעולתה אך זונחים את תרגול הצורה (שינג נ.א) . אבי חש כי ללכת רחוק מדי זה גרוע ממש כמו לא ללכת רחוק מספיק (הגזמה לכיוון אחד גרועה ממש כמו הגזמה לכיוון השני, נ.א)  ולמעשה בעקבות שינו השם נוצר תיקון יתר. כמו כן אימון מיומנות הקשורה בלחימה, אחרי הכל, אינה רק שימוש ב"כוונה" אלא כוללת צורה, כוונה, כח, צ'י ונפש. בנוסף, השם אי צ'ואן כשם לסגנון לחימה היה קיים עוד שנים רבות לפני כן (שם נוסף לשינג אי צ'ואן אשר היה נפוץ באזור שאנשי). מאוחר יותר שוטט אבי ברחבי סין וביקר אמני לחימה שונים איתם התיידד ופיתח את רעיונותיו עוד עד אשר התגבשו לכדי סגנון חדש שמאוחר יותר כונה דה צ'אנג צ'ואן

אחד הדימויים המסייעים ליצירת כח תליה ובכך מאפשר הצמדות טובה לזרוע היריב הוא דימוי ה-שופין. כאשר אנו מדמים כאילו נקודת המגע עם היריב (אמת היד) הינה שופין מסייע הדבר להצמדות טובה לזרועו ומאפשר להשפיע עליה ללא שימוש בכף היד לשם אחיזה. הנסיון לשייף את אמת היריב מייצר כח תליה (גואה) התופס את זרועו כמו דבק ומניעה יחד עם זרוענו

מפרק הירך (בסינית - קווה) הינו מקטע הבסיס של הגפיים התחתונות. הדרישות העיקרוית בשינג אי צ'ואן ממפרק הירך הן, רפיון, התכנסות ואיחוד. דרך הרפיה נפתרים ממתחים מיותרים ומרחיבים את טווח התנועה. דרך כינוס מחברים את כל אחת מהירכיים אל האגן. דרך איחוד מחברים בין הירכיים ליצירת משולש כח

רפיון - סונג
ממתרגל מתחיל נדרש להרפות את הקווה על מנת לאפשר זרימה חלקה ללא הפרעה של צ'י ודם אל הגפיים התחתונות. במידה ומתרגל מתחיל מכווץ אזור זה כמו גם שרירי הישבן והגידים שבאזור זה כך שהנם מהודקים מדי, אזי מופרעת זרימת הדם והצ'י אל הרגליים. על כן מומלץ לשחרר ולהרפות אזור זה. הרפיית הקווה מאפשרת הגדלת טווח התנועה של המפרק והאגן דבר המכונה בספרות אמנויות לחימה סיניות כ"פתיחת הקווה". לשם פתיחה נאותה של מפרק זה מקפידים על שחרורו תוך כדי תרגול עמידות עמוד

למרות הצורך בפתיחה של המפרק אין זה אומר שתוך כדי כך נוצרת פתיחה של אזור המפשעה. במידה ומופיעה פתיחה של המפשעה נפגע האיחוד בין המפשעה ומפרק הירך כך הרגליים לא יהיו מאוחדות ותחת שליטה (אין השתרשות). על דן שחרור הקווה צריך להיות במידה. מצד שני אין לסגור ולהצר את המפשעה יותר מדי דבר שעשוי לפגוע בחיות התנועה של האגן וטווח התנועה יקטן והעמידה תהיה לא יציבה. שחרור נכון מכונה "מפשעה עגולה. תוך כדי פתיחת המפשעה יש איחוד בינה לבין הקווה. דבר זה מתואר בספרות כ-כמו פתוח אך אינו פתוח, כמו מאוחד אך אינו מאוחד, טבעי ונוח

התכנסות (כיווץ) - סואו
כאשר המתרגל רכש נסיון וצבר שעות של עמידת עמוד בהן הקווה היה פתוח וזרימת הצ'י והדם לרגליים הפכה לחלקה עליו להתחיל ללמוד כיצד לכנס את הקווה. כינוס משמעו כיווץ וקליטה פנימה של השרירים והגידים במפרק הירך. שרירי הישבן מאוחדים בתנועה ושואפים לאיחוד עם הקווה

איחוד (איחוי) - חה
בזמן עמידת עמוד יש לשאוף לאגור כח וצ'י, איחוד וייצוב מקטע הבסיס. לאחר איחוד הקווה יש לזרז כינוס וקליטה של קווה ימין ושמאל עם עצם הזנב ליצירת משולש. יש לשאוף לאחד את שלושת קודקודי המשולש

שלוש הדרישות באות לידי ביטוי בשרירים המניעים את מפרק הירך ומחברים בין עצם הירך ואגן הירכיים. רפיון שרירי הירך והישבן ומתיחתם מאפשר הגמשת המפרק ומסלק מתחים שהצטברו והפריעו לתנועה חלקה. הרפיה של השרירים מביאה להחלשה של המפרק ועל כן יש לכנסו פנימה. כינוס משמעו כיווץ של השרירים המחברים את הירך לאגן. על כיווץ זה להיות עדין כמתיחה מינימלית של השרירים על מנת שלא יהיו רופסים. כיווץ זה מתבצע על ידי כוונה בלבד ולא על ידי מאמץ אשר יקבע וינעל את המפרק. כאשר יש כוונה בשרירים (כישורי השריר פעילים) אלו כל תנועה חיצונית פתאומית (כגון גריפת רגל או דחיפה) תביא לכיווץ אוטומטי של השרירים והחזרת היציבות לגוף. לאחר חיבור הירך אל האגן אנו שואפים לאחד את שתי הירכיים אחת לשניה - משולש הכח

תרגום: יונתן בלושטיין

לי שו ג'ואו (1903-1962), יליד רונג-צ'נג ממחוז חביי.

כעלם צעיר, לי אהב להילחם. הוא קיבל הדרכה אישית מסונג שי רונג בעצמו, והתקבל כתלמיד ע"י סונג חו צ'ן , בנו של סונג שי רונג. לי היה שקדן ועקבי בלימודיו את השינג-אי מזרם סונג, והיה מוכשר במיוחד בלחימה. הוא היה ידוע באזור מחוז טיאנג'ין בשל עוז רוחו, וזכה לכינוי "חה דונג דה שיה" (האביר מרובע חה-דונג). בסביבות שנת 1943 הוא עבר להתגורר בטיאנג'ין והתחיל לקבל תלמידים תחתיו. השינג-אי שהועבר אלינו מ-לי הוא תוצר של חיים שלמים של חיפוש אחר הדרכה אמיתית וניסיון בהתמודדות עם ומול מורים גדולים אחרים.

אע"פ ש-לי השתייך לסגנון לחימה מכובד, הוא מעולם לא חשב על אמנויות של אחרים במובן של "סגנון כך וכך" או "מחנה כך וכך". הוא האמין בחוזקה באמרתו של סונג שי רונג: "כל האמנויות באשר הן טובות לטיפוח הצ'י הן הפנימיות והן החיצוניות.  ל-לי לא היתה תשוקה לתהילה או ממון, והוא היה מאוד מעשי ומציאותי באופיו. הוא בחן את הצדדים החיוביים של אמנויות אחרות כדי ליצור את פרשנותו האישית לשינג-אי מזרם סונג.

השינג-אי כפי שהועבר ע"י לי כלל הרבה "תרגול פנימי"  ועבודת לחימה חופשית שהגיעו מסגנונות אחרים, כגון בא-גוואה, טאי-ג'י, טונג-ביי וזרמים של שאולין. את רוב החומר הנ"ל לי רכש דרך קרבות תיגר עם מורים אחרים. כתוצאה מכך, השינג-אי שהועבר ע"י לי שימר הרבה מהערך הלחימתי המקורי של של אמנויות הלחימה הסיניות (אשר חלק ניכר ממנו אבד בעת המודרנית). ניתן אפילו לתאר זאת כמאגר של שיטות לחימה מסורתיות.

לי לא רק תרגל את מה שהטיף, אלא גם עודד את תלמידיו להתנסות ולהכיר אמנויות לחימה אחרות, ולבחון את שלמדו ממנו. רוב תלמידיו של לי למדו אמנויות אחרות טרם הגיעו ללמוד תחתיו. למעשה, רבים מהם הפכו לתלמידיו לאחר שקראו עליו קרבות תיגר ונחלו הפסדים. במקום לדרוש מתלמידיו לשכוח את כל שלמדו בעבר, לי רצה שהם ישתמשו בשינג-אי שלו מזרם סונג כנקודת התייחסות כלפי מה שנהגו לתרגל. לאחר מכן היה זה תפקידם למיין ולברור אילו תרגולים וטכניקות היו אפקטיביים ואילו לא. תהליך זה העשיר את השינג-אי מזרם סונג שהועבר ע"י לי.

לי היה אדם מחונך ורחב אופקים, ידע לדבר מספר שפות זרות, ובעל תפיסה טובה של פיסיקה ומתמטיקה. הוא הקדיש עצמו לניסיון להסביר את אמנויות הלחימה דרך מכניקת גוף וגיאומטריה. לעיתים קרובות היה אומר: "אם התלמיד אינו מבין, זוהי אשמתו של המורה", ו-"אתה מקבל תלמידים מבולבלים רק כאשר המורה מבולבל בעצמו". כאשר לימד, לי מעולם לא השתמש במונחים מטאפיסיים. התרגולים והתרגילים שנלמדו נשפטו בהתאם ליעלותם, ו-לי העביר הלאה לתלמידיו רק טכניקות שהוכחו יעילות בקרב. לי נהג לומר: "אם מורה יודע מדוע הוא עושה את שעושה, התלמיד באופן טבעי ייטה לזכור את החומר הנלמד". תלמידיו של לי הלכו בעקבותיו – הם היו פרקטיים, ומעולם לא דיברו על "כוחות מסתוריים". הם האמינו כי תרגול של תרגול פנימי אמור לסייע למתרגל לפתח מאגרי אנרגיה טובים, לבנות גוף חזק, ולאפשר זריזות וכוח ניכרים בעת לחימה. כפי ש-לי היה אומר: "אתה יכול לומר מי תרגל תרגול פנימי ומי לא – קיים הבדל ניכר". לי שו ג'ואו הדגיש את היישומיות במה שלימד – מנקודת מבטו תרגול (של האמנות) היה לצורך שימוש ממשי. היה עליך לתרגל את הטכניקות כפי שתשתמש בהן – הוא התנגד נחרצות לטרנד של הפרדה בין תרגול ליישום במציאות. כתוצאה מכך, כל תלמידיו של לי היו מוכשרים בלחימה, ושימרו באופן ניכר את היכולת הקרבית של אמנויות הלחימה הסיניות המסורתיות.

ל-לי היו תלמידים רבים וטובים בסביבות בייג'ינג וטיאנג'ין, ובינהם שו פאן זנג, ג'ואו ליאן ג'ו, ג'אנג גוי ליאנג (מורו של וו בינג וון - מורי, נ.א), מנג הונג פו, ג'אנג צ'אנג טאי, יאנג יואה בו, ו-לו ז'ונג רן (אשר יותר מאוחר פיתח זרם משלו המבוסס על לימודיו את שינג-אי מזרם סונג ובא-גוואה מזרם יין-יאנג, הנקרא "תיאוריית המבנה של לו" - סב גונגפו של מורי ג'ואו, נ.א). תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בעקבות דרכו של לי, המשיכו להעשיר את שינג-אי מזרם סונג שהועבר אליהם ע"י ספיגה של אלמנטים חיוביים מאמנויות אחרות. בין תלמידיו של לי היה לו ג'ונג רן (שם עט -ג'נג וון, נ.א) הידוע, אשר הזריק דם חדש למחקר של אמנויות הלחימה המסורתיות, ע"י החקר של "העקרונות הפנימיים המאחדים" של אותן אמנויות לחימה. היו נוסף על כך מספר תלמידים אחרים שעבדו מאחורי הקלעים, כגון המורים המנוחים ג'אנג גוי ליאנג, מנג הונג פו, ו-יאנג יואה בו. שניים מתלמידיו של לי עדיין עימנו – ג'אנג צ'אנג טאי ו-ג'אנג קי פה, אשר עשו מאמצים כבירים לשמר את ההיבט הלחימתי של אמנויות הלחימה המסורתיות ע"י חקר של התרגול הפנימי והתרגול הלחימתי ש-לי הוריש להם

Paragraph.

למרות שקיים הגיון מאחורי החלק של ההאצה (1:23) למעשה תנועתו עדיין דורשת ליטוש. הטעויות שניתן לזהות הן:
גרירה של הרגל האחורית - דבר זה מאת את התקדמותה קדימה
נטיית כף הרגל האחורית מטה וחוסר בכוונה קדימה באצבעות (אין חרישה) - במידה ויתקל במכשול הוא יאבד את שיווי המשקל ויפול קדימה
מכיוון שהרגל האחורית (כף הרגל כולה ולא רק הכריות) אינה נחה על הקרקע בסיום התנועה אין תמיכה חזקה של כל הגוף מאחורי ההתקפה של היד המקבילה לרגל האחורית (יד שמאל) ולכן כח חוזר אינו נבלם