Shang Wu Zhai שאנג וו ג'אי - ביס לאמנויות לחימה

 
 
בכתבים של שינג אי נאמר "היד מכה שלושה חלקים והרגל מכה שבעה". משפט זה בא להדגיש את חשיבות פלג הגוף התחתון והרגליים בפרט כמקור הפקת הכוח בשינג אי. שינג אי צ'ואן מתבססת על כוח גוף מלא (הגוף כיחידה אחת) הנוצר מהאצת מסת הגוף כולו אל עבר המטרה. לשם האצת מסה גדולה למהירות גבוהה תוך כדי התקדמות קדימה יש להסתמך על שרירי רגליים חזקים. כמו כן, הפקת כוח מתנועת הזרוע בלבד (באזור הכתף) או על ידי סיבוב המותן ופיתול עמוד השדרה אינה מנצלת את כל מסת הגוף אלא רק את פלג הגוף העליון. לשם ניצול יעיל של כל מסת הגוף יש להאיץ את הגוף כולו בנקודת המגע עם הקרקע, קרי הרגליים. על כן נאמר כי "שבעים אחוזים מהכח מופקים על ידי הרגליים ואילו שאר שלושים האחוזים על ידי הידיים". חשיבות זו של הרגליים בהפקת הכח צריכה לקבל ביטוי גם בתרגול עצמו. מכיוון שקל מאד להתמקד בתנועת פלג הגוף העליון בלבד, מתאמנים רבים שמים דגש רב מדי בתרגול הכוונה והכח בפלג זה ולמעשה מזניחים את פלג הגוף התחתון. תרגול נכון חייב לתת דגש על הרגליים בשבעים אחוזים מזמן התרגול ואת שאר שלושים האחוזים להשאיר לתרגול פלג הגוף העליון. כלומר, אם הרגליים אחראיות על הפקת 70 אחוזים מהכוח אזי עלינו לתרגל אותן 70 אחוז מהזמן המוקדש לאימון.

אם נבחן את האנטומיה של שרירי הרגליים ניווכח כי מרביתם משמשים ליצור תנועה קדימה ואחורה המאפשרת לגוף לנוע קדימה ואחורה (מישור קורונלי) ואילו מפרק הירך אחרי על התמרת התנועה הזו  לתנועה סיבובית (מישור רוחבי) המאיצה קדימה את האגן והכתף הנגדית לרגל הדוחפת ומאפשרת את הפניית הגוף לאחד הכיוונים. המיומנות להפיק כוח גוף מלא בפלג הגוף העליון תוך כדי תנועה והתקדמות בזמן הליכה, כך שרגל אחת דורכת על הקרקע ואילו השנייה באוויר, תלויה בכוח המופק במפרק הירך (בסינית - קווה). במידה ושרירי מפרק הירך חלשים תפגע היכולת ליצר כוח לצדדים, אך יצור כוח קדימה להתנגשות לא יושפע. כמו כן איזון הגוף תוך כדי התקדמות יפגע במידה והכוח קדימה ייורט מן הצד מכיוון ולא תתאפשר תמיכה של הרגליים תחת הגוף. אפשר לדמות זאת לחוליה החלשה בשרשרת
 
 
Picture
בספרו של יו יונג ניאן מופיע מאמר פרי עטה של וואנג יו פאנג (ביתו של מפתח דה צ'אנג צ'ואן - וואנג שיאנג ג'אי) המפרט את ההיסטוריה של דה צ'אנג צ'ואן והסיבות לפיתוח סגנון זה

תרגום - ניצן אורן

בשנות העשרים של המאה העשרים לימד אבי (וואנג שיאנג ג'אי, נ.א) בשנגחאי וקיבל שם תלמידים אישיים. בתקופה זו הבחין כי רבים מתלמידיו שמים דגש רב מדי על מראה חיצוני של התנועה ואפליקציות יישום ומתעלמים מתרגול הכוונה והנפש. אבי חש כי היפוך מוחלט זה בדגשים ואופן התרגול מתחילתו ועד סופו מפריע להתפתחות תחום הוושו. על מנת לעורר את תשומת ליבם של תלמידיו לבל יתעלמו מהעיקר בתרגול, בחר לשנות את שם הסגנון אותו לימד (שינג אי צ'ואן - אגרוף הצורה והכוונה, נ.א) ל-אי צ'ואן (אגרוף הכוונה, נ.א). מטרת שינוי השם היתה לשם הדגשה כי בזמן התרגול, בכל תנועה חייב להיות מוחדר מרכיב של כוונה ספציפית ולא התעסקות באימון אך ורק של צורתה החיצונית של התנועה. אבי נהג לומר "יש לשאוף שהכוונה והנפש יהיו מלאות, לא לרדוף אחר הדמיון לצורה (הנכונה)". באותה תקופה שינה אבי את שם הסגנון משינג אי צ'ואן ל-אי צ'ואן לא לשם יצירת סגנון חדש אלא לשם הדגשת חשיבות האימון בכוונה

אבל, מאוחר יותר כאשר קיבל תלמידים חדשים הבחין כי יש תלמידים אשר מתעסקים יתר על במידה בחיפוש אחר הכוונה וחיות פעולתה אך זונחים את תרגול הצורה (שינג נ.א) . אבי חש כי ללכת רחוק מדי זה גרוע ממש כמו לא ללכת רחוק מספיק (הגזמה לכיוון אחד גרועה ממש כמו הגזמה לכיוון השני, נ.א)  ולמעשה בעקבות שינו השם נוצר תיקון יתר. כמו כן אימון מיומנות הקשורה בלחימה, אחרי הכל, אינה רק שימוש ב"כוונה" אלא כוללת צורה, כוונה, כח, צ'י ונפש. בנוסף, השם אי צ'ואן כשם לסגנון לחימה היה קיים עוד שנים רבות לפני כן (שם נוסף לשינג אי צ'ואן אשר היה נפוץ באזור שאנשי). מאוחר יותר שוטט אבי ברחבי סין וביקר אמני לחימה שונים איתם התיידד ופיתח את רעיונותיו עוד עד אשר התגבשו לכדי סגנון חדש שמאוחר יותר כונה דה צ'אנג צ'ואן

 
 
Picture
מפרק הירך (בסינית - קווה) הינו מקטע הבסיס של הגפיים התחתונות. הדרישות העיקרוית בשינג אי צ'ואן ממפרק הירך הן, רפיון, התכנסות ואיחוד. דרך הרפיה נפתרים ממתחים מיותרים ומרחיבים את טווח התנועה. דרך כינוס מחברים את כל אחת מהירכיים אל האגן. דרך איחוד מחברים בין הירכיים ליצירת משולש כח

רפיון - סונג
ממתרגל מתחיל נדרש להרפות את הקווה על מנת לאפשר זרימה חלקה ללא הפרעה של צ'י ודם אל הגפיים התחתונות. במידה ומתרגל מתחיל מכווץ אזור זה כמו גם שרירי הישבן והגידים שבאזור זה כך שהנם מהודקים מדי, אזי מופרעת זרימת הדם והצ'י אל הרגליים. על כן מומלץ לשחרר ולהרפות אזור זה. הרפיית הקווה מאפשרת הגדלת טווח התנועה של המפרק והאגן דבר המכונה בספרות אמנויות לחימה סיניות כ"פתיחת הקווה". לשם פתיחה נאותה של מפרק זה מקפידים על שחרורו תוך כדי תרגול עמידות עמוד

למרות הצורך בפתיחה של המפרק אין זה אומר שתוך כדי כך נוצרת פתיחה של אזור המפשעה. במידה ומופיעה פתיחה של המפשעה נפגע האיחוד בין המפשעה ומפרק הירך כך הרגליים לא יהיו מאוחדות ותחת שליטה (אין השתרשות). על דן שחרור הקווה צריך להיות במידה. מצד שני אין לסגור ולהצר את המפשעה יותר מדי דבר שעשוי לפגוע בחיות התנועה של האגן וטווח התנועה יקטן והעמידה תהיה לא יציבה. שחרור נכון מכונה "מפשעה עגולה. תוך כדי פתיחת המפשעה יש איחוד בינה לבין הקווה. דבר זה מתואר בספרות כ-כמו פתוח אך אינו פתוח, כמו מאוחד אך אינו מאוחד, טבעי ונוח

התכנסות (כיווץ) - סואו
כאשר המתרגל רכש נסיון וצבר שעות של עמידת עמוד בהן הקווה היה פתוח וזרימת הצ'י והדם לרגליים הפכה לחלקה עליו להתחיל ללמוד כיצד לכנס את הקווה. כינוס משמעו כיווץ וקליטה פנימה של השרירים והגידים במפרק הירך. שרירי הישבן מאוחדים בתנועה ושואפים לאיחוד עם הקווה

איחוד (איחוי) - חה
בזמן עמידת עמוד יש לשאוף לאגור כח וצ'י, איחוד וייצוב מקטע הבסיס. לאחר איחוד הקווה יש לזרז כינוס וקליטה של קווה ימין ושמאל עם עצם הזנב ליצירת משולש. יש לשאוף לאחד את שלושת קודקודי המשולש

Picture
שלוש הדרישות באות לידי ביטוי בשרירים המניעים את מפרק הירך ומחברים בין עצם הירך ואגן הירכיים. רפיון שרירי הירך והישבן ומתיחתם מאפשר הגמשת המפרק ומסלק מתחים שהצטברו והפריעו לתנועה חלקה. הרפיה של השרירים מביאה להחלשה של המפרק ועל כן יש לכנסו פנימה. כינוס משמעו כיווץ של השרירים המחברים את הירך לאגן. על כיווץ זה להיות עדין כמתיחה מינימלית של השרירים על מנת שלא יהיו רופסים. כיווץ זה מתבצע על ידי כוונה בלבד ולא על ידי מאמץ אשר יקבע וינעל את המפרק. כאשר יש כוונה בשרירים (כישורי השריר פעילים) אלו כל תנועה חיצונית פתאומית (כגון גריפת רגל או דחיפה) תביא לכיווץ אוטומטי של השרירים והחזרת היציבות לגוף. לאחר חיבור הירך אל האגן אנו שואפים לאחד את שתי הירכיים אחת לשניה - משולש הכח

 
 
Picture
Paragraph.

This is your new blog post. Click here and start typing, or drag in elements from the top bar.

Picture
 
 

בשינג אי צ'ואן שלנו נהוג לדרוך על כריות כף הרגל לפני העקב ולנעוץ את הצעד בקרקע. לא אחת נשאלתי על ההגיון העומד מאחורי אופן דריכה יחודי זה. ישנם זרמים של שינג אי צ'ואן שאינם דורכים באופן זהה לשינג אי אותו אני מלמד ואת ההגיון מאחורי אופן הדריכה שלהם אינני מכיר. לעומת זאת במקום להסביר את ההגיון שבשינג אי שלי בחרתי להציג סרטון קצר. בסרטון זה אפשר מציג בחור, שאינו עוסק בשינג אי צ'ואן, אופן דריכה דומה מאד לזה הנהוג אצלנו. אפשר לראות שגם אדם המשקיע בנסיון להבין מכניקת תנועה נכונה אך חסר הדרכה מקצועית מגיע לאותן מסקנות

למרות שקיים הגיון מאחורי החלק של ההאצה (1:23) למעשה תנועתו עדיין דורשת ליטוש. הטעויות שניתן לזהות הן:
גרירה של הרגל האחורית - דבר זה מאת את התקדמותה קדימה
נטיית כף הרגל האחורית מטה וחוסר בכוונה קדימה באצבעות (אין חרישה) - במידה ויתקל במכשול הוא יאבד את שיווי המשקל ויפול קדימה
מכיוון שהרגל האחורית (כף הרגל כולה ולא רק הכריות) אינה נחה על הקרקע בסיום התנועה אין תמיכה חזקה של כל הגוף מאחורי ההתקפה של היד המקבילה לרגל האחורית (יד שמאל) ולכן כח חוזר אינו נבלם
 
 

הצעד המתורגל בשינג אי צ'ואן מכונה "צעד חרישה". תרגול צעד זה חיוני ביותר ליצור כח בזמן תנועה

בשונה מדימוי הליכה בבוץ, בה מושם דגש רב לחילוץ כף הרגל אל מחוץ לבוץ על ידי מיקוד מרבית הכח בברך, בדימוי של הליכת חרישה מירב הכח מרוכז בכף הרגל

יש לדמות את כף הרגל לסכין המחרשה הנעה בתוך האדמה וחורשת אותה קדימה. לשם כך יש לרכז את הכח באיזור מפרק הקרסול. כמו כן יש לספק כח דחיפה קדימה (דינג) לברך. על עיקר הכח להתרכז בקרסול וכף הרגל ולא בברך

במידה ומושם דגש רב מדי על התקדמות הברך במקום התקדמות כף הרגל, הגוף עשוי לאבד את שיווי משקלו ולהביא למעידה קדימה. במידה וכף הרגל נתקלת במכשול ונעצרת אך הברך ממשיכה קדימה מעבר למכשול מרכז הכובד יוצא קדימה אל מחוץ לגוף ושיווי המשקל מתערער

באותה מידה, חוסר כח מוחלט בברך יאפשר בלימת תנועת הגוף קדימה על ידי היריב על ידי הפרעת התקדמותה

בתמונה למטה מימין אפשר לראות כיצד דימוי המחרשה מתישב עם כף הרגל

בתמונה למטה משמאל אפשר לראות את שתי הטעויות הנפוצות שתוארו למעלה



 
 

רב המגינים שהיו בשימוש בשדות הקרב הקדומים הולבשו על גבי האמה. אם נרצה להבין מדוע הולבשו מגינים אלו דווקא על גבי האמה ולא הכתף (זרוע עליונה) או כף היד נצטרך ראשית לנסות להבין מה נחוץ ממגן טוב. שני הדברים החשובים ביותר הנדרשים ממגן (מעבר ליכולתו להיות בלתי חדיר וקל משקל) הם היכולת לניידו בקלות לאיזור המותקף והיכולת של הגוף לתמוך במגן תחת עוצמת ההתקפה מבלי לקרוס

לבישת מגן על גבי הכתף או זרוע עליונה מאפשרת תמיכה חזקה מאד מאחורי המגן אך יכולת ניודו במרחב לוקה קשות בחסר. אחיזה במגן בכף היד מאפשרת את הניידות הטובה ביותר אך יכולת התמיכה חלשה מאד (ככל שיש יותר מפרקים בין שתי נקודות לחץ כך נחלשת עוצמת המבנה לעמוד בלחץ). כאשר המגן מולבש על גבי האמה יכולת הגוף לתמוך מאחוריו טובה מזו של אחיזה בכף היד ויכולת ניודו טובה ממגן המולבש על הכתף או הזרוע העליונה. כמו כן, אחיזה במגן בעזרת כף היד מונעת ממנה לאחוז בכלי נשק

מגן הנקשר על גבי האמה מכונה "טארגה" (בתמונה). טארגה הינו מגן עגול או מרובע, קטן מידות ועשוי מתכת או שילוב של מתכת ועץ. את המגן נהוג היה ללבוש על גבי האמה דרך שתי לולאות (בדומה לתרשים). מגן טארגה שימש בעיקר את חיילות הרגלים במאות ה-13 והלאה
 
מקטע המרכז (מרפק-אמה) משמש בשינג אי צ'ואן באופן דומה למגן טארגה. בשינג אי צ'ואן נאמר: "(הכח) מתחיל במקטע הבסיס, מותמר ומשתנה במקטע האמצעי ומקבל ביטוי סופי במקטע הקצה" כלומר, במקטע הבסיס יש כח רב, תנועה ושינוי מתבצעים במקטע המרכז ושיחרור של כח מתבצע במקטע הקצה שהינו כלי הנשק העיקרי. בזמן לחימה משתמשים באמות לקלוט את התקפת היריב ובכך מאפשרים לכף היד להיות חופשיה להתקפה ואחיזה. למעשה, קליטת התקפה בעזרת האמה מאפשרת "התגנבות" של כלי הנשק העיקרי (כפות הידיים) אל מעבר להגנות היריב ללא כל מאבק


 
 

המותן (כוללת את הגב התחתון) היא מקטע האמצע האמצעי, כמו כן הינה הבסיס שבמקטעי הבסיס. המותן הינה המקטע המחבר את פלג הגוף העליון לזה התחתון, משמשת כציר התנועה והסיבוב של הגוף והמקור הראשוני ביותר להפקת כח ועל כן נאמר " כל כוחו של הגוף מקורו במותן". המותן משפיעה על יכולת הגוף לנוע, שינוע מרכז הכובד, יציבות הגוף, הפקה והאגירת כח

משמעות השם הסיני מותן (יאו) מתיחס למקטע הגלילי של גב תחתון, מותניים ובתן תחתונה. כמו כן המותן כוללת את שער החַיּוּת והכליות.תנועת המותן כוללת תנועה יאנגית, תנועה יינית ושילוב הרמוני של יין ויאנג. למשל, ייצור כח יאנגי מתבסס על הפקת כח בשער החיות והנעתו באיזור ערוץ דו (לאורך עמוד השדרה) וגב תחתון. לשם הפקת כח ייני נשתמש בדאן טיאן וערוץ רן (לאורך קו מרכז אנכי קידמי). הפקת כח המשלב בין יין ויאנג מתבצעת לרב כאשר יש נטיה הצידה של הגוף והכח נובע מאיזור קצה צלע מספר 11. הפקה שגויה של כח (למשל כח יאנגי כאשר הגוף נוטה אחורה) תוביל לאיבוד שיווי משקל

הדרישות העיקריות מהמותן בשינג אי צ'ואן הן: שקיעה וקריסה, הזדקפות והתישרות. שקיעה וקריסה משמען הוא שבזמן אימון ותרגול מיומנות (למשל עמידות עמוד למינייהן) על המותן, הכליות ושער החיות לשקוע מטה ולייצר כח קריסה מטה. דבר זה מאפשר שקיעה טובה יותר של צ'י אל הדאן-טיאן והלאה לעבר בטן תחתונה ובכך מקל על העומס והלחץ המופעלים על המחמם האמצעי (טחול-קיבה), ולאפשר הורדת מרכז הכובד ושיפור היציבות. משמעות הזדקפות והתישרות הוא שבעת שחרור כח, על המותן לשאוב כח מדריכת הרגל האחורית ולהזדקף קדימה ובכך לאפשר לכח לעלות לאורך עמוד השדרה עד לראשית כלוב החזה ומשם דרך הכתפים לחדור אל הזרועות. כלומר במצב תקין קיימים כוחות שקיעה וקריסה ובעת התקדמות והתקפה מופיעיה הזדקפות והתישרות של המותן


 
 

כח ראשון: אפשר לדמות את עצם האמה ללהב של סכין החותך ומנסר את הגנת היריב
כח שני: אזור השריר הדו-ראשי דוחף קדימה


 
 

תנועת הראש משפיעה על הגוף. ראש מורם מעלה מטה את הגוף לאחור. ראש מורכן מטה את הגוף קדימה. נטיית הראש לאחד הצדדים מטה את הגוף לאותו הצד. נטיית הראש לכיוון כלשהו משפיעה על מרכז הכובד ופוגעת ביציבות הגוף כמו גם בניידותו. על כן, בשינג אי צ'ואן על הראש להשאר במרכז ללא הטיה. למרות זאת בזמן תנועה חובה להשתמש בראש להוצאה והפקה של כח

כיצד ניתן לשמור על מיקום הראש במרכז
1. על הראש ליצור כח דחיפה מעלה בנקודת באי-חוי (מפגש המאה). נקודה זו נמצאת במרכז הקו הנמתח בין הקצוות הגבוהים ביותר באוזן ועל גבי ערוץ דו. על כח הדחיפה להיות קליל (שו-לינג) ולא מאומץ במשך כל הזמן מלבד בזמן שחרור כח בו יודגש לשבריר שניה. כח זה יסייע גם לזקיפת הצוואר
2. יש לייצר כח דחיפה (דינג) קדימה באיזור המצח. יצירת כח זה תביא להכנסה קלה של הלסת פנימה לעבר הגוף
   
* שני כוחות אלה (א' ו-ב') מופקים על ידי כוונה בלבד ולא על ידי כיווץ שרירים והקשחת הצוואר

3. שקיעת הכתפיים. שני הכוחות הקודמים מיושמים לרב בעת שינוי של תנועה. ברגע שרוצים לייצר כח מתפוצץ יש לזקוף את הצוואר כ"תרנגול קרב" (מספר 4 בתרשים). לשקיעת הכתפיים השפעה מכריעה על היכולת לזקוף את הצוואר כתרנגול היוצא לקרב. כמו כן, שקיעת הכתפיים מסייעת להורדת נקודת "מפגש העצם" (בין חוליית הצוואר מס'7 לחוליית החזה מס'1). באופן זה נוצרת מתיחה בין הקודקוד והגוף והצוואר מזדקף

בנוסף לשלוש הנקודות האלה יש להוסיף "שיער הראש שואף לסמור, השיניים שואפות לנגוס, הלשון דוחפת והאצבעות שואפות לחדור לעצמות" המופיעים בזמן שחרור כח מתפוצץ


 

אין להפיץ, להעתיק או לפרסם חומר כלשהו המופיע באתר, ללא הסכמה מראש ובכתב של ניצן אורן