לאחרונה נתקלתי במספר סרטונים ביו-טיוב בהם מורה לאמנויות לחימה מסביר על יכולות מדהימות של צ'י המאפשר להעיף אנשים בקלות ללא שימוש בשרירי הגוף או על ידי שמירת השרירים משוחררים ללא כל כיווץ
קיבלתי את הרושם שאנשים מאמינים לשטויות כאלה מכיוון שאינם יודעים לזהות שרלטנים בתחום ואינם משקיעים מחשבה על הפיזיולוגיה של גוף האדם וחוקי הפיזיקה. על כן החלטתי להכין הסבר קצר הממחיש את ההבדלים בין הצגה לאמת
בתרשים משמאל אפשר לראות את המורה (משמאל) העומד בעמידת חון-יואן (בטאי ג'י מכונה כח זה כ"פונג") ואילו התלמיד מניח את כפות ידיו על גבי זרועות המורה
בצד ימין למעלה ניתן לראות את מנח הגוף של התלמיד כאשר הוא למעשה דוחף את עצמו מהמורה (כלומר "עושה הצגה") . אם נסתכל היטב נוכל להבחין כי זרועותיו מתארכות דבר המצביע על שימוש בשרירי הטרייספס לשם דחיפה של הגוף הרחק מכפות הידיים. כתוצאה מהדחיפה של התלמיד ידיו של המורה יורדות מעט למטה (מכיוון שהן מנסות לתמוך במשקל הגוף של התלמיד במקום להעיף אותו). ניתן להבחין כי ישבן התלמיד בולט לאחור מעבר לגוף ושקרסול הרגל ניתק מהקרקע לפני כריות כף הרגל. תופעה זו נובעת מהעובדה כי כאשר אנו דוחפים או קופצים לאחור אנו משתמשים למעשה בכריות כף הרגל לשם הדחיפה. מכיוון שהתלמיד דוחף את עצמו בשתי נקודות שונות (כף היד וכף הרגל) תנע הדחיפה מתרכז במרכז שבין שתי הנקודות (קרי - הישבן) ולכן הישבן בולט לאחור
עכשיו נסתכל על מצב אמיתי בו המורה מעיף את התלמיד. מכיוון שהכח שמפיק המורה מועבר אל התלמיד דרך נקודת המגע היחידה שבינייהם (כפות הידיים) זרועותיו של המורה עולות מעט. זרועותיו של התלמיד מתקצרות מעט מכיוון שמפרקי הזרוע אינם חזקים מספיק לתמוך בכח הרב המופעל על כפות הידיים לשם דחיפת הגוף כולו. כלומר הידיים אינן חזקות מספיק לתמוך במשקל הגוף. כיוון הכח לעבר הגב או הכתפיים גורם לגוף למעוד לאחור כך שהישבן אינו עוקף את הכתפיים בתנועה אחורה. מכיוון שהגוף מועד לאחור, כריות כף הרגל מתרוממות לפני העקב
מקווה שהסבר זה יסייע לכם בעתיד לזהות "הצגות" בסרטונים למנייהם
הצעד המתורגל בשינג אי צ'ואן מכונה "צעד חרישה". תרגול צעד זה חיוני ביותר ליצור כח בזמן תנועה
בשונה מדימוי הליכה בבוץ, בה מושם דגש רב לחילוץ כף הרגל אל מחוץ לבוץ על ידי מיקוד מרבית הכח בברך, בדימוי של הליכת חרישה מירב הכח מרוכז בכף הרגל
יש לדמות את כף הרגל לסכין המחרשה הנעה בתוך האדמה וחורשת אותה קדימה. לשם כך יש לרכז את הכח באיזור מפרק הקרסול. כמו כן יש לספק כח דחיפה קדימה (דינג) לברך. על עיקר הכח להתרכז בקרסול וכף הרגל ולא בברך
במידה ומושם דגש רב מדי על התקדמות הברך במקום התקדמות כף הרגל, הגוף עשוי לאבד את שיווי משקלו ולהביא למעידה קדימה. במידה וכף הרגל נתקלת במכשול ונעצרת אך הברך ממשיכה קדימה מעבר למכשול מרכז הכובד יוצא קדימה אל מחוץ לגוף ושיווי המשקל מתערער
באותה מידה, חוסר כח מוחלט בברך יאפשר בלימת תנועת הגוף קדימה על ידי היריב על ידי הפרעת התקדמותה
בתמונה למטה מימין אפשר לראות כיצד דימוי המחרשה מתישב עם כף הרגל
בתמונה למטה משמאל אפשר לראות את שתי הטעויות הנפוצות שתוארו למעלה
השאיפה לפשט את התנועה ליסודות הנמצאים בכל תנועה. פישוט זה משפר את יכולתו של המתרגל לשלוט בגופו תוך זמן קצר יחסית. מספרן של תנועות היסוד קטן מאד, שילוב של תנועות היסוד (והיכולת להשתנות) מוליד ווריאציות רבות
במקום להשקיע זמן בלימוד רוחב (תגובות לכל מצב אפשרי) מושקע הזמן בלימוד העומק
אימון עומק משמעו אימון של עקרונות התנועה (יסודות התנועה) מהן נובעות כל הטכניקות השונות. לעקרונות תנועה אלו יש להוסיף את היכולת להשתנות. התפיסה כי גזע העץ הוא המקור לכל הענפים, הכרת הגזע מאפשר הבנת השינוי הנוצר מהתפצלות לענפים
שאיפה להרחבת המודעות לגוף כולו כמכלול ולא רק לגפה אחת בזמן תנועה, להרגיש כל חלק של הגוף בכל רגע ועדיין לשמור על מיקוד בנקודת המגע
שאיפה לאיחוד תנועות באופן הרמוני (סינרגיה) לשם מטרה ממוקדת. שימוש בכל יחידות התנועה הנחוצה לתנועה. מניעת קיום תנועה או מתח ביחידות המפריעות לתנועה
במקום להתקדם שלב אחרי שלב ממיומנות פיזית בסיסית מבודדת (הגנה, אגרוף), אל ריכוז ולבסוף למודעות לגוף כולו (מיקום במרחב, מתח שרירים, תחושה), שואפים לשלב בין אספקטים אלו כבר בהתחלה. התקדמות מהכלל את הפרט ולא מהפרט אל הכלל, מהעומק אל הרוחב ולא מהרוחב אל העומק
דווקא עצם ההתחלה בחלק הקשה והמתקדם ביותר באימון (מודעות, כוונה) מאפשרת קיצור משך הזמן הנחוץ לרכישת המיומנויות הפשוטות ביותר שבהמשכו של התהליך
הכרת המתרגל את גופו מאפשרת שיפור הקואורדינציה וחיסכון באנרגיה (תנועה מיותרת) ריכוז ומודעות מקצרים את זמן התגובה
במקום להתאמן לשימוש מיידי (רוחבי - טכניקות) ועם הזמן כאשר מגיעים למגבלות הגוף שואפים ליעל את התנועה ולחדד אותה, אימון במיומנות פנימית שואף לשפר את השליטה על הגוף תחילה ויעול התנועה (עומק) ומשם להבנת ישומה
רב המגינים שהיו בשימוש בשדות הקרב הקדומים הולבשו על גבי האמה. אם נרצה להבין מדוע הולבשו מגינים אלו דווקא על גבי האמה ולא הכתף (זרוע עליונה) או כף היד נצטרך ראשית לנסות להבין מה נחוץ ממגן טוב. שני הדברים החשובים ביותר הנדרשים ממגן (מעבר ליכולתו להיות בלתי חדיר וקל משקל) הם היכולת לניידו בקלות לאיזור המותקף והיכולת של הגוף לתמוך במגן תחת עוצמת ההתקפה מבלי לקרוס
לבישת מגן על גבי הכתף או זרוע עליונה מאפשרת תמיכה חזקה מאד מאחורי המגן אך יכולת ניודו במרחב לוקה קשות בחסר. אחיזה במגן בכף היד מאפשרת את הניידות הטובה ביותר אך יכולת התמיכה חלשה מאד (ככל שיש יותר מפרקים בין שתי נקודות לחץ כך נחלשת עוצמת המבנה לעמוד בלחץ). כאשר המגן מולבש על גבי האמה יכולת הגוף לתמוך מאחוריו טובה מזו של אחיזה בכף היד ויכולת ניודו טובה ממגן המולבש על הכתף או הזרוע העליונה. כמו כן, אחיזה במגן בעזרת כף היד מונעת ממנה לאחוז בכלי נשק
מגן הנקשר על גבי האמה מכונה "טארגה" (בתמונה). טארגה הינו מגן עגול או מרובע, קטן מידות ועשוי מתכת או שילוב של מתכת ועץ. את המגן נהוג היה ללבוש על גבי האמה דרך שתי לולאות (בדומה לתרשים). מגן טארגה שימש בעיקר את חיילות הרגלים במאות ה-13 והלאה
מקטע המרכז (מרפק-אמה) משמש בשינג אי צ'ואן באופן דומה למגן טארגה. בשינג אי צ'ואן נאמר: "(הכח) מתחיל במקטע הבסיס, מותמר ומשתנה במקטע האמצעי ומקבל ביטוי סופי במקטע הקצה" כלומר, במקטע הבסיס יש כח רב, תנועה ושינוי מתבצעים במקטע המרכז ושיחרור של כח מתבצע במקטע הקצה שהינו כלי הנשק העיקרי. בזמן לחימה משתמשים באמות לקלוט את התקפת היריב ובכך מאפשרים לכף היד להיות חופשיה להתקפה ואחיזה. למעשה, קליטת התקפה בעזרת האמה מאפשרת "התגנבות" של כלי הנשק העיקרי (כפות הידיים) אל מעבר להגנות היריב ללא כל מאבק
RSS Feed