
אחת ההנחיות החשובות ביותר בנוגע לכוונה היא "לשמור את הכוונה בדאן-טיאן". שמירת הכוונה באיזור הדאן-טיאן מביאה לשחרור תחושת התליה של המעיים ומאפשרת שקיעתם אל ריצפת האגן ושחרור מתח מיותר בשריר הליבה (בתמונה: צד שמאל). שקיעה זו של המעיים מביאה למלאות הבטן והרחבת החזה כמו גם להעמקת הנשימה באופן טבעי (טווח התנועה של הסרעפת גדל). בשונה מהנחיה הדורשת לנשום אל הבטן היוצרת נשימה עמוקה מאולצת, שמירת הכוונה באזור הדאן-טיאן אינה משתמשת בקיבולת המקסימאלית של הריאות והבטן ועל כן מתאפשרת דחיסת שרירי הליבה באיזור הבטן (התנפחות החוצה בזמן נשיפה) בעת שחרור כח
בצד ימין - כאשר אין שמירה של הכוונה באיזור הדאן-טיאן עשויה להופיע תחושה של תליית המעיים מעלה והכנסת הבטן (הצרת היקף מותניים) . במצב זה הנשימה מתבצעת על ידי ניפוח החזה ולא הבטן