בספרו של יו יונג ניאן מופיע מאמר פרי עטה של וואנג יו פאנג (ביתו של מפתח דה צ'אנג צ'ואן - וואנג שיאנג ג'אי) המפרט את ההיסטוריה של דה צ'אנג צ'ואן והסיבות לפיתוח סגנון זה
תרגום - ניצן אורן
בשנות העשרים של המאה העשרים לימד אבי (וואנג שיאנג ג'אי, נ.א) בשנגחאי וקיבל שם תלמידים אישיים. בתקופה זו הבחין כי רבים מתלמידיו שמים דגש רב מדי על מראה חיצוני של התנועה ואפליקציות יישום ומתעלמים מתרגול הכוונה והנפש. אבי חש כי היפוך מוחלט זה בדגשים ואופן התרגול מתחילתו ועד סופו מפריע להתפתחות תחום הוושו. על מנת לעורר את תשומת ליבם של תלמידיו לבל יתעלמו מהעיקר בתרגול, בחר לשנות את שם הסגנון אותו לימד (שינג אי צ'ואן - אגרוף הצורה והכוונה, נ.א) ל-אי צ'ואן (אגרוף הכוונה, נ.א). מטרת שינוי השם היתה לשם הדגשה כי בזמן התרגול, בכל תנועה חייב להיות מוחדר מרכיב של כוונה ספציפית ולא התעסקות באימון אך ורק של צורתה החיצונית של התנועה. אבי נהג לומר "יש לשאוף שהכוונה והנפש יהיו מלאות, לא לרדוף אחר הדמיון לצורה (הנכונה)". באותה תקופה שינה אבי את שם הסגנון משינג אי צ'ואן ל-אי צ'ואן לא לשם יצירת סגנון חדש אלא לשם הדגשת חשיבות האימון בכוונה
אבל, מאוחר יותר כאשר קיבל תלמידים חדשים הבחין כי יש תלמידים אשר מתעסקים יתר על במידה בחיפוש אחר הכוונה וחיות פעולתה אך זונחים את תרגול הצורה (שינג נ.א) . אבי חש כי ללכת רחוק מדי זה גרוע ממש כמו לא ללכת רחוק מספיק (הגזמה לכיוון אחד גרועה ממש כמו הגזמה לכיוון השני, נ.א) ולמעשה בעקבות שינו השם נוצר תיקון יתר. כמו כן אימון מיומנות הקשורה בלחימה, אחרי הכל, אינה רק שימוש ב"כוונה" אלא כוללת צורה, כוונה, כח, צ'י ונפש. בנוסף, השם אי צ'ואן כשם לסגנון לחימה היה קיים עוד שנים רבות לפני כן (שם נוסף לשינג אי צ'ואן אשר היה נפוץ באזור שאנשי). מאוחר יותר שוטט אבי ברחבי סין וביקר אמני לחימה שונים איתם התיידד ופיתח את רעיונותיו עוד עד אשר התגבשו לכדי סגנון חדש שמאוחר יותר כונה דה צ'אנג צ'ואן
תרגום - ניצן אורן
בשנות העשרים של המאה העשרים לימד אבי (וואנג שיאנג ג'אי, נ.א) בשנגחאי וקיבל שם תלמידים אישיים. בתקופה זו הבחין כי רבים מתלמידיו שמים דגש רב מדי על מראה חיצוני של התנועה ואפליקציות יישום ומתעלמים מתרגול הכוונה והנפש. אבי חש כי היפוך מוחלט זה בדגשים ואופן התרגול מתחילתו ועד סופו מפריע להתפתחות תחום הוושו. על מנת לעורר את תשומת ליבם של תלמידיו לבל יתעלמו מהעיקר בתרגול, בחר לשנות את שם הסגנון אותו לימד (שינג אי צ'ואן - אגרוף הצורה והכוונה, נ.א) ל-אי צ'ואן (אגרוף הכוונה, נ.א). מטרת שינוי השם היתה לשם הדגשה כי בזמן התרגול, בכל תנועה חייב להיות מוחדר מרכיב של כוונה ספציפית ולא התעסקות באימון אך ורק של צורתה החיצונית של התנועה. אבי נהג לומר "יש לשאוף שהכוונה והנפש יהיו מלאות, לא לרדוף אחר הדמיון לצורה (הנכונה)". באותה תקופה שינה אבי את שם הסגנון משינג אי צ'ואן ל-אי צ'ואן לא לשם יצירת סגנון חדש אלא לשם הדגשת חשיבות האימון בכוונה
אבל, מאוחר יותר כאשר קיבל תלמידים חדשים הבחין כי יש תלמידים אשר מתעסקים יתר על במידה בחיפוש אחר הכוונה וחיות פעולתה אך זונחים את תרגול הצורה (שינג נ.א) . אבי חש כי ללכת רחוק מדי זה גרוע ממש כמו לא ללכת רחוק מספיק (הגזמה לכיוון אחד גרועה ממש כמו הגזמה לכיוון השני, נ.א) ולמעשה בעקבות שינו השם נוצר תיקון יתר. כמו כן אימון מיומנות הקשורה בלחימה, אחרי הכל, אינה רק שימוש ב"כוונה" אלא כוללת צורה, כוונה, כח, צ'י ונפש. בנוסף, השם אי צ'ואן כשם לסגנון לחימה היה קיים עוד שנים רבות לפני כן (שם נוסף לשינג אי צ'ואן אשר היה נפוץ באזור שאנשי). מאוחר יותר שוטט אבי ברחבי סין וביקר אמני לחימה שונים איתם התיידד ופיתח את רעיונותיו עוד עד אשר התגבשו לכדי סגנון חדש שמאוחר יותר כונה דה צ'אנג צ'ואן